<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פ"ד</h1>
<h2>דף מו:</h2>
[נסרך] אונא לאונא כסדרן כשרה בין בפלוש בין בלא פלוש. ורבינו חננאל אומר אונא לאונא מגב לגב. דלא אמרינן כסדרן כשרה אלא כשנסרכת תוך אתוך האונא לאונא ובלא פלוש, אבל בפלוש טרפה. וכן כתב רבינו נתן בעל הערוך שלא כסדרן היכא דאיכא פלוש שאינו כי סידורן שיהיה פלוש ביניהם, וכסדרן דליכא פלוש. אבל אי איכא פלוש אפילו מאונא לאונא הסמוכה לה ופלוש ביניהם טרפה. וכן נהגו בארץ צרפת, דגרסינן בגמרא, תרתי אוני דסמיכן להדדי, משמע אף כסדרן. ודוקא בלא סירכא, אבל אם נסרכת ע"י חוט בשר המשוך מזו לזו טרפה. אבל בכל גלילות פרווינצאה, אע"פ שמחמירים מאונא לאומא, כמו שנבאר, לא החמירו באונא לאונא כסדרן, דכשרה בין בפלוש בין בלא פלוש. דגרסינן בגמרא, תרתי אוני דסריכן לית להו בדיקותא ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו וכשרה. דמאחר שדרכן לשכב זו על גב זו אין מתפרקת כלל. ועוד שהן עומדות במקום צר ואין הדופן מניחן לזוז. וכן דעת רבינו שרירא גאון להתיר בין על ידי דבוק בין על ידי פלוש, וכ"כ הראב"ד ז"ל. וכתב בעל הלכות דהני תרתי אוני שאנו מתירים אף על ידי סירכא, הני מילי כי בדקינן לה לריאה בנפיחה. ובלאו הכי לא מכשרינן לה. ודייק מדאמרינן שלא כסדרן לית להו בדיקותא אבל כסדרן אית להו בדיקותא, ש"מ דבדיקותא מיהא בעינן. וזה אינו נראה, מדקאמר אבל כסדרן היינו רביתייהו, ולא אמר "אית להו בדיקותא", ורבינו שרירא גאון מתיר אותה אפילו שלא בנפיחה. וכן המנהג להתיר בארץ הלזו בלא נפיחה. דכיון דגרסינן "דסריכן", ולא דייקינן בין סמיכן לסריכן, בכל ענין מותר, ואפילו בדקוה ולא עלתה בנפיחה. משום דהיינו רביתייהו, והדרא ובריא מכח החמימות והדבקות שעליהם. וזה הכלל בכל מקום, רביתא הוי כמי שלא נקבה הריאה כלל. ואפילו כסדרן שמכשירין דוקא שנסרכו דרך חיתוכן, אבל מגב זו לגב זו, הן מבפנים הן מבחוץ טרפה, אחר שהמקום שנסרך בו אינו שוכב על מקום הנקב אין זה מקום רביתא. וכן נראה דעת הר"ם שכתב בפרק ח', אזן שנמצאת דבוקה "בחתוך" הסמוכה לחברתה כשרה עד כאן. משמע בחתוך [דוקא] אבל מגב לגב לא. ורבינו סעדיה מתיר אותה. ובעיר אויניון אוסרין אותה מגב לגב ובפלוש, אבל בלא פלוש כשרה. ובחתוך לחתוך כשרה אליבא דכולי עלמא בין בפלוש בין בלא פלוש, כאשר כתבתי למנהג הארץ הזאת. וכי אמרינן כסדרן כשרה, דוקא דאית לה חתוכא דאוני, אבל אם אין חתוכן ניכר דמיא לאופתא היא, ואפילו עולה בנפיחה אם לא ניכר כלל חתוך האונין טרפה. אבל אם כשנופחין אותה ניכר חתוך האונין כשרה. וכן כתב הרב"ה. ויש שאוסרין אותה גם כן מחתוך אונה לגב אונא זו שבצדה וטרפה. ומנהג נרבונה היה שמתירין אונא לאונא בין מגב לגב בין מגג לגג בין מגב לגג בין מחתוך לגב כסדרן. וכן המנהג בקצת מקומות. וכן היו מתירין שם בנרבונה ובגלילותיה עד נהר וידורלי אונא לאומא כסדרן בין בפלוש בין בלא פלוש. כדאמרינן דאונא לאונא כסדרן היינו רביתייהו, הכי נמי באונא לאומא רביתייהו ששוכבת על האומה כל היום. אבל בארץ הלזו פרווינצאה אוסרין אותה בפלוש. וטעם המתירין, שלא מצינו בגמרא לשון אומא. וכולן קרי להו אוני, לפי שהן עשויות כולן כאזנים. ומכולהו אמרינן דכיון שהיא כסדרן כשרה, שאינן מתפרקות. וכ"כ רבינו האיי והרב ברצלוני ורש"י דאונא לאומא כשרה. והאוסרים הולכים אחר דעת רבינו תם שאסר אומא לאונא כסדרן, שכתב שכל המתיר אונא הנסרכת לאומא אינו אלא טועה ומאכיל טרפות לישראל. דכי אמרינן חמש אונין אית לריאה הוה ליה למימר שבע. ואומא לא מצינו בתלמוד, אלא שהגאונים קראוה כן לתת סימן לדבריהם ולהבדיל בין שתיהן. ומפני שהיא גדולה מן האחרות קראוה אומא, מלשון אם, מפני שנראית שהיא אם לאונות. על כן נראה דאומי לאו היינו אוני. ויש הפרש ביניהם לענין איסור והיתר. וכשרוצה התלמוד לכנות אותה באומא קורא אותה ריאה בסתם. כדאמרינן ריאה הסמוכה לדופן. והיא אומא. ועוד אומרים האוסרים דכי אמרינן "היינו רביתייהו", הני מילי במקום דחוק וצר, דהיינו מן האונין ולמעלה, שגוף הבהמה קצר שם, ודפני הבהמה מעמידים אותה שלא תתפרק, ומתחממת והדר ובריא. אבל מן האונין ולמטה הוא מקום רחב, והאומא מתפרקת תמיד מן האונא מתוך שהיא כבדה ואין לה דבר שיעמידנה וידביקנה. ובין האוסרים והמתירים הסכימו להתירה בלא פלוש כלל. והוא שיהיה ניכר החיתוך. וראייה לדבריהם מדאמרינן [מ"ז ע"ב] "דמיא לאופתא טרפה", היכי דמי, דשיע דלית ליה חתוכא דאוני, אבל אי אית לה חתוכא דאוני אפילו דבוקה כולה מתחלת חתוכא עד הכנפים כשרה. דמאחר שהיא נדבקת כולה וזו שוכבת על זו לא מיפרקא כלל. אבל אי אית בה פלוש, אפילו במשהו טרפה. יש מפרשים פלוש ואין פלוש בסרכא, כשהסרכא באה ממקום קרוב, כגון אונא לאומא הסירכא רחבה, ואם יש פלוש בסירכא טרפה. פירוש שהסירכא נקובה. ואם אין בה פלוש כשרה. ועל דרך זו נוהגין קצת בני אדם. ויש מפרשים פלוש, שאין האונא דבוקה עם האומא, כגון שאין קרום מתפרק יחד. שהסירכא למטה בשולי הכנפים רחוקה מעיקר דבוק האונא עם האומה. ויש שקורין אותו חלון כזה ^ נקרא פלוש. ואם אין שם פלוש, שהכל דבוק, האונא והאומא, כשרה, וכן נוהגין כפירוש זה רוב העולם. וכן נראה. ואם יש סירכא בין האומא לאונא ויש בה פלוש, וכנגדה מגבה באומא לאונא עצמה יש סירכא בין האומא לאונא ויש בה פלוש, וכנגדה מגבה באומא לאונא עצמה יש סירכא אחרת בלא פלוש, קורין אותה ייפדא, ומכשירין אותה. וסירכא הבאה מהאונא לדופן כשרה, מפני שהיא עומדת במקום צר, ומקום רביתא היא, ודופן סותם. ודוקא מגבה או מצדה או משיפולהא, כדאמרינן לקמן. אבל מתחת האונא לדופן טרפה, דאין זה מקום רביתא, שהרי מתהפכת היא להסרך בדופן, וסופה להתפרק. אבל כשנסרכה מגבה או מצדה או משיפולהא היינו מקום רביתא וכן מנהגה לעמוד. ובארץ צרפת נהגו איסור באונא לדופן בזמן עבר, לפי מה שקבלנו מאבותינו, דדייקי לישנא דגמרא [מ"ט ע"א] דאמרי "והוא דסביך בבשרא". דוקא "סביך", כלומר נסרכת לדופן, שיש סרכות מהריאה לדופן. ולשון סביך, מלשון המקרא דכתיב [בראשית כ"ב] נאחז בסבך בקרניו. וכי סביך כשרה, שאינן מתפרקות. אבל סריך, כלומר שאין שם אלא סירכא אחת, לא שרינן לה, דאפשר שתתפרק. ובכל הארץ הזאת נוהגין היתר בין סביך בין סריך. והרב בעל התרומה נתן טעם למנהג צרפת שאוסרין אונא לדופן, דכי שרינן אונא לדופן, [היינו] דוקא בנפיחה, אבל בלא נפיחה לא. והאידנא לא בקיאינן בנפיחה. וכל הבשר שבערוגה מכנגד חיתוך האונות ולמעלה נדון כאונות, ואם יש סירכא משם לדופן כשרה דמקום רביתא נמי היא. ויש שנותנין סימן לגג האונין לדעת מהו מגבול האונין ומהו מגבול האומין, כל שאילו קו נטוי ישר ברוחב מכנף האונא התחתונה התולה למטה ושוכבת על האומא עד סוף הגג הסמוך לשדרה, והיא שפת הערוגה, הכל משם ולמעלה נדון מגבול האונין, ומקרי מקום רביתא עם הדופן. ואם תעלה הריאה בנפיחה אז יהיה ניכר יותר. ויש חולקים על זה ואומרים אם כן אומא לאונא כשרה, שהרי כל החתוך הוי מן הקו ולמעלה, וגם כן לא ימצא לדופן שתהיה טרפה בין מקום האונין בין משיפולי ריאה ולא יהיה אסור האומא כי אם דבר מועט. משום הכי אמרי דלא אמרינן לנטות הקו אלא בסוף החיתוך סמוך לחיבור האומא והאונא. ומשערים הקו לדברי המקילין ברחב ביושר מן החתוך ולמעלה. וכן נראה. ויש מחמירים שאינם מחשבים כי אם רוחב האומא באלכסון כמו כנף הבגד מלפניו, שרחב מלמטה ומתקצר והולך וכלה עד כאצבע, וכשנופחין אותה ניכר מה הוא מן האונא ומה הוא מן האומא. ויש מחמירין עוד אם סרכות יוצאות מגג האונין לצד השדרה, לאו מקום רביתייהו הוא, שכשהבהמה מחיים והולכת נעות ומתפרקות. ומנהגא דעלמא דאזלי בה לקולא, וכל מה שבצד האונין על הערוגה מכשירין.
